<h1>תשובות ופסקים לחכמי אשכנז וצרפת סימן ל"ז</h1>
<h2>דף סו:</h2>
[תרומות פ"י מ"ד] תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת, הפת מותרת שאין בו טעם כמון אלא ריח כמון, לרבא דאומ' בפ' בת' דע"ז [ס"ו ע"ב] ריחא לאו מילת' היא, פי' לא קיבל טעם ממשות, לא נתערב מממשותו בפת, אלא קלט הטעם מחמת הריח. ואין לפרש שלא קבל הטעם כלל, דלא עדיף ריח מממשות, דאילו נתערב בו הממשות ואין באיסור בנותן טעם היה מותר, וכ"ש בריחא בעלמא בלא טעם דליכא למ"ד מילתא היא. וגר' בגמ' דתרומ' פ"י [ירושלמי ה"ב], א"ר יוחנן כשהיינו הולכין אצל ר' אושעיא לקיסרין ללמוד תורה, היינו נותנין חמיטתינו על קבותין של מורייס, והיינו טועמי' בו טעם מורייס, פי' עוגתינו על קובות של מורייס, דלא כר' יהודה בתמ', פי' דתנינ' [שם מ"ג] הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית של תרומה, ר' מאיר אוסר, ור' יהודה מתיר, ר' יוסי מתיר בשל חטין ואוסר בשל שעורין, מפני שהשעורין שואבות, אלמ' ר' יהודה מתיר, ואם שואבות למה מתיר, ומשני מהלימין היו, סבורנ' דפי', מוהל המורייס היה נוגע בחמיטות, ומדקאמ' דלא כר' יהודה, מכלל דלר' מאיר דאסר, משום דאיכא בפת טעם יין של תרומה, ואמ' בפ' בתרא דע"ז [שם] ובפ' כיצד צולין [ע"ו ע"ב], כתנאי דמ"ד ריחא מילתא היא סבר כר' מאיר, ומ"ד לאו מילתא היא סבר כר' יהודה, אלא למ"ד מילתא היא משום דאיכא בנותן טעם, ובת תיהיא נמי כאילו טעם ביין, ומסיק לרבא ודאי תנאי היא, דלית ליה כר' מאיר, ואביי מוקים מילתיה כדברי הכל. ובפ' כיצד צולין פליגי רב ולוי וקם ליה אביי בשיטתיה דרב, ורבא בשיטתיה דלוי, ומסיק התם תני רב כהנא ברי' דרב חננא, פת שאפאה עם צלי בתנור אסור לאוכלו בכותח, ההוא ביניתא דאיטויא בכותחא, אסרה (לוי) [רבא מפרזיקיא] למיכליה, אע"ג דעבד לוי עובדא בגדי ודבר אחר, הא אמ' בפ"ב דמגילה [כ' ע"א] אין מביאין ראיה מן המתיר, לוי היה מתיר ועבד כשמעתיה. והא דפ"י דתרומ' [ירושלמי ה"ב] גר', מהו לצלות שני שפודין, אחד של בשר שחוטה ואחד של בשר נבילה בתנור אחד, ר' ירמיה בשם רב אמ' אסור, ושמואל אמ' מותר, וקימ' לן הלכ' כרב באיסורי. ובת תיהיא ובשר שחוטה ובשר נבילה שצלאן בתנור, שאין הפסק ביניהן, הוי כפת חמה וחבית פתוחה. ומדאמר רבה בר בר חנה אמ' רשב"ל, בחבית פתוחה ופת חמה דברי הכל אסורה, ולא מוקי פלוגתייהו בחבית ופת חמה, משמע נמי דסבירא להו כרב, ואע"ג דפליגי אביי ורבא וקם ליה רבא בשיטתיה דלוי, וקיימ' לן אביי ורבא הלכה כרבא, כבר הוכחנו היכי דפליגי בפלוגת' דרבוות' לא איפסיקא כרבא. ונר' דאפילו רב דאסר התם גבי נבילה ושחוטה, הוי שרי לגבי בת תיהיא, לפי שאינו נכנס ונבלע הטעם בגופו כלל, אבל התם כיון דריחא מילתא היא, דחתיכה קלטה הטעם וחתיכה עצמה נעשית נבילה הוה אסיר. ומי' לא קיימ' לן כי ההיא דקתני רב כהנא, פת שאפאה בתנור עם צלי דאסור לאוכלו בכותח, משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם, וקיימ' לן בפ' כל הבשר [קי"א ע"ב] דמותר, מי' איכא למימר דלא דמי לנותן טעם בנ"ט, דהתם דגים שעלו בקערה, דדגים לא קיבלו הטעם מן הממשות, כ"א מן הקערה, והוא אינו אוכל הקערה, אבל הפת קיבל הטעם מן הבשר עצמו. ובהא נמי נר' דקיימ' לן כרב, דדוקא בשר שחוטה שצלאו עם בשר נבילה שמן, דבהא חזינן דעבד רבא מפרזקיא עובדא כוותיה, אבל בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש, דאזיל שומן דשחוטה ומפטם לנבילה והדר אתי נבילה ומפטם לשחוטה, דלא אשכח' עובדא בכה"ג, לא עבדינן עובדא כוותיה.
